הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לזכות שיתוף בנכסי בן זוגו, כבד יותר מהנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן זוג נשוי.
על ידוע בציבור להוכיח כוונת שיתוף, בעוד שעל זוגות שנישאו החל מיום 1.1.1974 חל חוק יחסי ממון ולפיו כל אחד מבני הזוג זכאי, מבלי להוכיח דבר, למחצית שווי הנכסים שנצברו על ידם במהלך חיי הנישואין (למעט מקרים חריגים). אף כאשר ידוע בציבור מוכיח כוונת שיתוף – ככלל, היא תחול על נכסים אשר שימשו את בני הזוג, כך למשל, דירה שבה התגוררו ורכב שבו השתמשו. בנוגע לנכסים רחוקים יותר, כמו חשבון בנק שלא השתמשו בו, נדרש דבר מה נוסף.
ברבות השנים נקבעו על ידי בית המשפט מספר פרמטרים על מנת לבחון האם הוכחה כוונת שיתוף אצל ידועים בציבור – אך בדיני משפחה, כמו בדיני משפחה, התוצאה נקבעת בהתאם לנסיבות וכיצד אותו שופט היושב בדין רואה אותן באותו המקרה.
לכן, אם ברצונכם לשמור על הנכסים שלכם ולמנוע מבן זוגכם להעלות טענת שיתוף, מומלץ לערוך הסכם הקובע הפרדה רכושית (במיוחד בפרק ב’). הסכם מסודר עם בן הזוג עשוי למנוע התנגדויות בעתיד, סכסוכים משפחתיים והליכים משפטיים.
וזהו בדיוק הרגע המתאים לניפוץ מיתוס –
הסכם ממון רלוונטי רק לחיים עצמם ולא תקף לאחריהם!
אפילו אם נערך הסכם ממון, בת הזוג עלולה לדרוש מחצית מרכושו של בן זוגה לאחר מותו, מכוח חזקת השיתוף. מספיק שבת הזוג תוכיח שהיא הסתמכה על הנכסים ולא הובהר לה מעולם על ידי בן זוגה שאין לה כל זכות בהם, בכדי להחיל גם עליהם את חזקת השיתוף, ואז מחצית מאותו הנכס הופכת להיות שלה.
כלל בסיסי בדיני ירושה הוא שאדם יכול להוריש רק את מה ששייך לו. מכאן שהיורשים של אותו בן זוג יירשו רק את המחצית השניה של אותו הנכס ולא את הנכס כולו.
מכאן, אם אתם מעוניינים להוריש את מלוא הרכוש שצברתם משך השנים ולא רק מחצית ממנו, אני יותר מממליצה לכם לערוך צוואה ובנוסף לה הסכם ממון. הסכם הממון רלוונטי במקרה של פרידה חלילה וצוואה רלוונטית כאשר אדם הולך לעולמו בעודו במערכת יחסים זוגית. אלו שני מסמכים שמשלימים האחד את השני.
אוסיף שאפשרי להתנות בצוואה את הענקת הרכוש לבן הזוג בכך שלא ידרוש מחצית מהרכוש מכוח חזקת השיתוף – בעיני עדיף מכלום, אך פחות ממליצה על כך כי לא יגן עליכם במקרה של פרידה בחיים.
לעניין זה, מוצאת לנכון לשתף אתכם בכך שב-13.4.2021 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט העליון – בע”מ 1811/20 פלוני נ’ פלוני – אשר עמד על ההבחנה בין הוראה בדבר הסכם ממון הקובעת את היקף העיזבון שהיא הוראה כשרה, לבין הוראה הנוגעת לחלוקת עיזבון הסותרת את סעיף 8 לחוק הירושה ובטלה.
באותו פסק דין דובר על הסכם ממון אשר הסדיר את הכנסות השכירות מהאולמות שהיו בבעלות משותפת של בני הזוג בעת חייהם המשותפים ואת המשך ההנאה מהפירות (דמי השכירות) לאחר מותו של בן הזוג. עלתה השאלה האם ההוראה בהסכם ממון בנוגע להכנסות מדמי השכירות לאחר פטירת הבעל בטלה, בשל סעיף 8 לחוק הירושה, לפיו הסכם בדבר ירושתו של אדם בטל אם לא נערך במסגרת צוואה. באותו מקרה, הבעל ויתר במסגרת הסכם הממון על קבלת דמי השכירות, בכך הקטין את רכושו בחייו ולכן הוא לא יכול היה להורישם שכן הם כבר לא היו בבעלותו בעת לכתו. משכך, בית המשפט העליון קבע, כי ההוראה בהסכם הממון אשר קבעה את היקף העיזבון, איננה חלוקת העיזבון, ולכן היא כשרה ויש לכבדה.
כמו כן, בחודש מרץ האחרון, פורסם תזכיר חוק הירושה לשנת 2021, הכולל שורה של תיקונים משמעותיים בחוק הירושה, אשר נועדו להתאים את חוק הירושה למציאות החיים המשתנה ולהתפתחות המשפטית שחלה ב-55 השנים האחרונות מאז חקיקתו. הנוסח החדש המוצע לסעיף 8 לעניין איסור התחייבות לגבי ירושה בעתיד, מחריג באופן מפורש הסכם ממון הנערך בהתאם לחוק יחסי ממון.
כעת נותר לנו רק לצפות בסבלנות לקראת העתיד לבוא…
