משמורת וחלוקת זמני שהייה

זכותו של ילד לקשר עם שני הוריו – זכות בסיסית אשר באה לידי ביטוי באמנה בדבר זכויות הילד 1989. האחריות לקיום הקשר בין הילד לבין כל אחד מהוריו, חלה על ההורים, שניהם יחד וכל אחד לחוד.

ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים (עד גיל 18), בהתאם לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962. בהתאם לחוק, תפקיד ההורים לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח ידו ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם. כמו כן, להורים הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו והסמכות לייצגו.

משמורת – עקרון העל המנחה, ויש שיפסקו כיחידי, בסוגיית המשמורת במשפט הישראלי הינו בחינת ״טובת הילד״. כבר נקבע בפסיקה כי יתר השיקולים מתגמדים בחשיבותם מולו.

ומהי טובת הילד? ראו להלן מילותיו של כב’ השופט חשין בע”א 319/54 ד.ג. נ’ ה.ג, פ”ד יא 261, 267–268 (1957):

״טובת הילד פירושה דאגה לצרכיו החמריים של הילד, למלבוש נקי, למזון מבריא, לקורת גג ולכלי מיטה: פירושה יחס אבהי ואמהי, מלה טובה, לטיפת יד רכה, חיוך לבבי, יצירת הרגשה בלב הילד, שאין הוא זר ואין הוא מיותר בבית, בין האנשים הסובבים אותו, שיש מי שרוצה בו ושהוא שייך למקום בו הוא נמצא. אך אין זה הכל: טובת הילד כוללת גם חינוך טוב, הכשרת הלב לנימוסים נאים, לדרך-ארץ בפני אנשים, קרובים ורחוקים, וביחוד לכיבוד אם ואב. ההורים חייבים להיות אנשי המעלה בעיני הילד, ויהיו אשר יהיו היחסים ההדדיים בינם לבין עצמם. מן ההכרח לנטוע בלב הילד רגשי אהבה והערצה לאב ולאם לא רק משום שמגיע להם הדבר בזכות היותם הורים, כי אם גם, ואולי ביחוד, משום שטיפוח רגשות אלה מרגיל את הילד לאחר זמן לקשור קשרי ידידות עם זרים, עם החברה כולה. הקשר הראשוני נוצר עם האנשים הקרובים ביותר לילד ומתפשט על האחרים. נטיעת רגשי שנאה בלב הילד לאב או לאם פירושה השרשת איבה לאדם מן החברה. פעל כזה מזיק לילד ולכל תהליכי התפתחותו הרוחנית, ועשוי להתנקם ברבות הימים בסביבתו הקרובה והרחוקה כאחד״.

ככל שיש הסכמות בין ההורים אם מדובר במשמורת יחידנית של אחד ההורים או במשמורת משותפת, ניתן לערוך הסכם ולאשרו בבית המשפט.

ככל שיש מחלוקת בין ההורים בסוגיית המשמורת, לרוב, בית המשפט או בית הדין הרבני (כאשר הנושא נכרך לתביעת הגירושין) יזמינו תסקיר סעד מעו”ס ובה יבקשו את המלצותיה לעניין המשמורת וחלוקת זמני השהייה של ההורים עם הקטין.

חזקת הגיל הרך – בהתאם לסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962, באין הסכם בין ההורים, יכריע בית המשפט בנושא המשמורת על פי בחינת טובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת האם, ככל שאין סיבות מיוחדות להורות אחרת.

ישנם קולות רבים הקוראים לביטול חזקת הגיל הרך, ביניהם ועדת שניט. בשנים האחרונות ניתן לראות בפסיקה לא מעט מקרים שבהם נפסקה משמורת משותפת על ילדים מתחת לגיל 6. כל מקרה נבחן לגופו.

הורה משמורן צריך להכיר בחשיבות הקשר של הילדים עם ההורה האחר, ולא – אין הוא ראוי להיות הורה משמורן. במקרים של ניכור הורי, הפסיקה הנוהגת הינה כי יש להעביר ילד ממשמורתו של ההורה המנכר למשמורתו של ההורה המנוכר, והכל על מנת למנוע פגיעה בילד ובנפשו.

משמורת משותפת מיטיבה ומועילה לילדים של הורים גרושים – חלוקת אחריות הורית משותפת, הוכרה בשנים האחרונות כדרך המלך, לטובת הקטין, בהתקיים תנאים מסוימים (למשל, מגורי ההורים סמוכים האחד לשני). גישה זו התפתחה בעקבות מחקרים פסיכולוגיים, אשר הכירו בחשיבות מעורבותם הישירה וההדוקה של שני ההורים בכל הנוגע לגידול הילד ולהתפתחותו. טובתו של הילד לשמור על קשר עם שני הוריו, וככל שלא יעשה כן, הדבר עלול להשפיע בעתיד על אישיותו וכל תחומי חייו.

לעיתים, כאשר יש מחלוקת בין ההורים בנוגע לקביעת משמורתו ולמקום החזקתו של הילד, בית המשפט ימנה אפוטרופוס לקטין על מנת שייצג את טובתו ואת האינטרסים שלו, ויביא את עמדתו בפני בית המשפט.

זכות הילד להישמע – בית המשפט ייתן לילד הזדמנות להביע את רגשותיו, דעותיו ורצונותיו וייתן להם משקל ראוי בהחלטתו, בהתאם לגילו ולבגרותו של הילד בעניינים הבאים:

• זכויות משמורת
• חינוך
• ביקור
• הבטחת קשר בין קטין להורהו
• יציאת הקטין מהארץ
• תובענה להחזרת קטין חטוף
• תובענה בעניין גיל הנישואין
• תובעה לשינוי שם

עם זאת, בית המשפט רשאי להחליט, כי ילד לא יישמע אם שוכנע שמימוש זכותו של הילד להישמע תגרום לו פגיעה העולה על הפגיעה שתיגרם משלילתה.

בית המשפט ישמע את הילד אם גילו מעל 6 שנים, ואף רשאי הוא לשמוע את הילד אם גילו מתחת ל-6 שנים כאשר הוא רואה לנכון לעשות כן, כך למשל, במקרה שבו אחיו הגדולים של הילד הוזמנו להשמיע את דבריהם.

יש משקל נכבד לרצון הילדים, בייחוד כאשר הקטין הינו בשלבי התבגרות וביכולתו להביע דעה עצמאית. בפסיקה נקבע כי רצונו של ילד מגיל 10 ומעלה הוא שיקול רציני, ולעיתים אף מכריע, לעניין מקום החזקתו [ראו ע”א 352/80 צוקרמן נ’ צוקרמן, פ”ד לד(4) 689, 694 (1980)]. כך, לעיתים, נפסק כי אף כאשר רצון הילד נוגד את טובתו, אין לכפות זאת.

מוזמנים לפנות אלינו בכל שאלה, נשמח לסייע לכם.